סקירת הספר על-ידי יהודה בורוביק, עורך ביעף - כתב-עת לתעופה וחלל, מתוך גיליון e149, אוקטובר 2019.
לרשימה המתארכת והולכת של ותיקי חיל האוויר המפרסמים ספרי זיכרונות על שנות שירותם בחיל בפרט ועל קורות חייהם בכלל התווסף בשנה שעברה אחיקר לוס אייל -- מראשוני הנווטים, ששירת מ-1950 עד 1984 במסגרות חובה, קבע ומילואים.
אחיקר התגייס לצה"ל במטרה לשרת כטייס בחיל האוויר, אך נכשל בשלב הראשוני והועבר לקורס נווטים, אותו סיים בהצלחה בפברואר 1952. הוא הוצב כנווט של מפציצי B-17 בטייסת הפטישים (69) בבסיס חצור, והוכשר גם כמטילן. כעבור חודשים אחדים הוצב כנווט במטוסי המוסקיטו של טייסת 109, במסגרתה השתתף במבצעים שונים ואף בהבאת מטוס מצרפת. לאחר סגירת טייסת 109 בסוף 1955 בגלל התפוררות מטוסי המוסקיטו, הוצב אחיקר בטייסת הפילים (103) שהפעילה דקוטות ונורדים. הוא תכנן והוביל את הניווט להצנחת גדוד 890 במעבר המיתלה בסיני בתחילת מבצע קדש ב-29 באוקטובר 1956, והשתתף בטיסות דקוטה רבות באותה מלחמה.
באמצע 1957 מונה סרן אחיקר אייל לממלא מקום מפקד טייסת 115, שהפעילה את מטוסי המוסקיטו מדגם 16 לצילום. לקראת רכישת מטוסי הווטור, הוא נשלח בפברואר 1958 לצרפת כדי לעבור קורס לנווטים במטוסי הווטור B, שיועדו להפצצה ולצילום. בסוף אותה שנה ניווט לישראל את ווטור B מספר 35 בטיסת ההעברה מצרפת והשתלב בטייסת 110 ברמת דוד.
בשנת 1963 עבר אייל קורס פיקוד ומטה, שבסיומו קיבל דרגת רב-סרן, וב-1964 מונה למפקד בית הספר לנווטים במסגרת בית הספר לטיסה בבסיס תל-נוף. במקביל, המשיך לטוס בטייסת הווטורים. במלחמת ששת הימים ביצע אייל טיסות צילום חיוניות בווטור B.
לקראת קליטת מטוסי הפאנטום, נשלח אייל בתחילת 1969 לאימונים בארה"ב. עם שובו הוצב בטייסת 69 בחצור, ומנובמבר אותה שנה השתתף בטיסות מבצעיות מעל מצרים וסוריה במלחמת ההתשה. בתחילת 1970 מונה לראש ענף האימונים הטכניים במטה חיל האוויר בדרגת סגן-אלוף, אך המשיך לטוס בפאנטומים. ב-30 ביוני 1970 נפגע מטוס הפאנטום שבו טס יחד הטייס רס"ן רמי הרפז במשימת תקיפה במצרים מטיל קרקע-אוויר. שניהם הצליחו להיחלץ מהמטוס הפגוע ולצנוח לקרקע, אך אחיקר נחבט בקרקע בחוזקה ונפגע בעמוד השדרה. בשבי המצרי לא זכה אחיקר לטיפול הולם ומצבו הרפואי הוחמר. הוא הוחזר לישראל בדצמבר 1971, ולאחר סדרת טיפולים רפואיים ותהליך שיקום שוחרר לאחר פסח 1972 לביתו כשהוא הולך בעזרת קביים. למרות מצבו עם שיתוק בפלג הגוף התחתון, חזר לשירות קבע בחיל האוויר ומונה לראש ענף תכנון. לא רק זאת, אלא שבסוף 1973 חזר לטוס כנווט במטוסי הרקולס בטייסת 131.
בשנת 1977 פרש סא"ל אחיקר אייל משירות הקבע בחיל האוויר, אך המשיך לטוס במילואים עד מאי 1984. בחייו האזרחים עסק בהוראה, כמורה ומחנך בבית ספר תיכון ברמת השרון, ולאחר מכן ניהל את עמותת ניצן, המטפלת בילדים בעלי לקויות למידה מסוגים שונים.
לאחיקר (שנפטר בסוף אוקטובר השנה בגיל 87) היו חיים מעניינים ועתירי פעילות במסגרת שירותו הצבאי. הוא מטיב לתאר את האירועים השונים לאורך השנים בסגנון מרתק, ומעביר לקורא בהצלחה רבה את רוח התקופות כפי שחווה. "מעשי אינם סיפורי גבורה, אלא תפקידים שהוטלו עלי שהשתדלתי לבצע הכי טוב שיכולתי", הוא כותב בפתיחת הספר.
מבין תיאורי העלילות שהתרחשו בחיל האוויר, משכו את תשומת לבנו במיוחד הסיפורים המזעזעים על מקרי הפקרות בהתנהגות טייסים בחיל האוויר בשנות ה-50', שסיכנו חיים ואף הביאו לקורבנות מיותרים. כך, לדוגמה, הוא מספר על ארנון נול ודודו אהרונסון, שביצעו מעל ביתם בעמק הירדן תרגיל אווירובטיקה אסור במטוס הרווארד והתרסקו אל מותם ב-1 במאי 1953; על טיסה שלו במוסקיטו לאימון במטווח עם פצצות חיות, כאשר הטייס הנמיך לתקיפה מתחת לגובה של 4,500 כפי שנקבע בהוראות וכנפי המטוס נפגעו מהתפוצצות הפצצות (הם הצליחו לחזור לנחיתה); על הטייס אליעזר רייזנר והנווט יהודה כץ, שטסו במוסקיטו נמוך מדי מעל הים בחיפוש אחרי מוסקיטו אחר שנעלם בלילה הקודם ונעלמו במעמקי הים ב-7 באוגוסט 1953; על שימוש שערורייתי במטוסים של חיל האוויר להשגת בשר למסיבה בתקופת הצנע ב-1953 -- טייס עם שליש מהטייסת המריאו לנגב במטוס הרווארד כדי לצוד גמל, ואף גייסו לעזרתם מטוס פייפר שירדוף אחרי הגמל; ועל התנגשות באוויר בין שני מטוסי ווטור בתרגול צליפות במטווח ב-21 ביולי 1959, כאשר רק במזל לא היו אבידות בנפש.
עריכה לקויה והפקה פגומה
באתר האינטרנט של הוצאת סער מתהדרים ב"מיומנות, זריזות ומקצועיות", והמוטו שלהם הוא: "הוצאת סער. מקפידים על כל פסיק. נקודה." מקריאה יסודית של ספרו של אחיקר לוס אייל, לא התרשמנו שבאמת מגיעים להם כל השבחים האלה.
הוצאת ספרים מסוגה של סער מקבלת ברוב המקרים טיוטה שנכתבה על-ידי אדם שאינו סופר מקצועי מיומן, ונדרשת לבצע עריכה יסודית ומקיפה כדי להביא את הכתוב לרמה הראויה לדפוס. עורכות הספר (להן מודה המחבר בעמוד התודות) עשו בדרך כלל עבודה סבירה מבחינת הכתיב העברי התקני, הסגנון ומבנה התמליל, אך כשלו ביותר מדי מקרים של כיתוב עברי לשמות לועזיים ולא הקפידו על אחידות בכיתובים אלה. לדוגמה: בוינג, במקום בואינג; מירז', במקום מיראז' (במקום אחד בלבד); פנטום, במקום פאנטום; יק, במקום יאק (כינויו של הטייס יעקב נבו-מילנר); סוד אוויאסיון, במקום סיד (כפי שמבטאים את המילה דרום בצרפתית); ועוד מקרים רבים.
מהוצאה שטוענת כי היא מקפידה על כל פסיק, צריך היה לצפות שלא יישארו שגיאות הגהה פה ושם, שינפו מילות סלנג ויעדנו את הניסוח, שיחליפו מילים לועזיות (כמו "סצנריו") במילים עבריות מקובלות, ובמיוחד --- שיקפידו לפחות על שמו הנכון של המחבר: בעטיפה האחורית מזכירים את הכותב "הנווט אייל לוס-אחיקר", בעוד ששמו הפרטי אחיקר, שם משפחתו המקורי לוס, ושם משפחתו המעוברת אייל, ולכן צריך להיות כתוב אחיקר לוס אייל, כפי שאכן מופיע בעטיפה הקדמית.
האחריות על הדיוק בעובדות המסופרות היא של המחבר בלבד. ואכן, אחיקר הקפיד לדייק ברוב המקרים, כשהוא מסתמך על יומנים כתובים. אך דבר אחד תמוה בספר: משום מה לא מזהה אחיקר את הטייסות במספריהן (אולי מפני שטעה לחשוב כי הדבר עדיין אסור, כפי שהיה בשנים הרחוקות שבהן שירת בחיל), אלא מכנה אותן בשמות שניתנו להן עשרות שנים אחרי התקופה שבה מדובר בספר. כך לדוגמה, אי אפשר לכנות את טייסת 109 בשנת 1953 כ"טייסת העמק"; טייסת 110 לא נקראה "אבירי הצפון" בעת שהפעילה מטוסי מוסקיטו בשנות ה-50'; וטייסת 115 לא נקראה "הדרקון המעופף" בתקופה שהפעילה מטוסי מוסקיטו לצילום בסוף שנות ה-50'.
מגוחך מאוד המשפט הבא, שמופיע בעמוד 65: "בסיום קורס הנווטים נשלחנו לטייסת הפטישים, ששמה ניתן לה עוד במלחמת השחרור על-ידי הטייסים הזרים שהתנדבו לחיל האוויר הישראלי (משום הקונוטציה המינית של המספר)" --- כדי לא להותיר חידות בלתי פתורות, צריך היה לציין במפורש שמספר הטייסת היה 69. ומדוע השימוש כאן במילה הלועזית "קונוטציה", ולא במינוח העברי "משמעות"?
הגדרנו את הספר בכותרת המשנה לפסקה זו כהפקה פגומה בגלל האיכות הירודה מאוד של הדפסת התמונות. אין לכך הצדקה.
כדי ליצור רושם מדומה של ספר עב-כרס, הדפיסה אותו הוצאת סער על נייר עבה מדי, באותיות גדולות מדי ובעימוד מרווח מדי. "ניפוח" מלאכותי זה מיותר. פעילה