אל שווימר, מייסדה ומנהלה הראשון של התעשייה האווירית לישראל, נפטר ב-11 ביוני 2011 בגיל 94. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בסביון ב-13 ביוני.
בדברי ההספד שלו אמר המנכ"ל הנוכחי של התע"א, יצחק ניסן:
"אל שווימר ז"ל היה איש חזון ודמות מפתח בהקמתה ובקביעת דרכה של החברה.
כציוני נלהב נעתר בשנת 1951 לבקשת ראש הממשלה דוד בן-גוריון לעלות ארצה ולהקים מפעל לשיפוץ ותחזוקת מטוסים. כבר בתחילת הדרך חזה שווימר כי בתעשייה האווירית ייצרו מטוסים וטילים, ולא יעסקו רק בשיפוץ ותחזוקה של מטוסים. המטרה המיידית של המפעל הייתה לשמש מרכז תחזוקה למטוסי חיל האוויר הישראלי, אולם חזונו של שווימר הרקיע שחקים. המפעל החדש אמור היה לא רק לקדם את מעמדה התעשייתי של ישראל בעולם, אלא גם לתרום לביטחון המדינה, לכלכלה ולתעסוקה לגלי העלייה הגדולים. מתנגדים ומכשולים רבים היו בתחילה למכון הבדק החדש, ואף על פי כן, בהתמדה, בנחישות ובעקשנות התגברו שווימר, מנהליו ועובדיו על כל מכשול והגשימו את החזון.
בתקופת כהונתו כמנכ"ל פרחה התע"א והתרחבה לתחומים רבים. בהתחלה - שיפוץ מטוסי פייפר, דקוטה, ספיטפייר, מטאור, אוראגאן ומיסטר. לאחר מכן באו הפיתוח והייצור של מטוסים אזרחיים וצבאיים – פוגה מגיסטר, ערבה, ווסטווינד, נשר, כפיר, ופיתוח וייצור טילי גבריאל וטילים אחרים. בסיום כהונתו כמנכ"ל בשנת 1977 הפכה התע"א לחברה הגדולה והמובילה בישראל ומנתה שלושה עשר אלף עובדים.
התעשייה האווירית של היום הינה נדבך מרכזי בביטחונה של מדינת ישראל ובכלכלתה, המייצאת תוצרתה לחו"ל במיליארדי דולרים ומספקת פרנסה לעשרות אלפי בתי-אב בישראל. התעשייה האווירית הגיעה להישגים האלה בזכות חזונו וניהולו של אל שווימר, שהאמין בכישרונם ויכולתם של עובדי התעשייה האווירית להצעידה למעמדה הבכיר והמוביל בין תעשיות האיירוספייס בעולם.
הלך מעמנו איש חזון, מנהיג טכנולוגי דגול, ציוני נלהב. דמותו ופועלו יישארו חקוקים בתולדות התעשיה האוירית,מערכת הביטחון והתעשיה הישראלית כולה".
פרס ישראל
מדינת ישראל הכירה לו תודה בשנת 2006, עת הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה לחברה ולמדינה.
ראה את קורות חייו של אל שווימר.
בקורות החיים המופיעים באתר פרסי ישראל ישנה טעות אחת, שראוי לתקן, על תפקידו של שווימר בחיל האוויר בתקופת מלחמת העצמאות.
לפי מסמכים רשמיים של חיל האוויר מאותה תקופה, שנמצאים בארכיון "ביעף", קיבל שווימר ב-1 באוגוסט 1948 דרגת ייצוג של "ראש להק". באותה תקופה ניתנו בחיל האוויר דרגות נפרדות משאר צה"ל. היו שבע דרגות לקצינים: פקד אוויר, פקד טיס, פקד תעופה, ראש טייסת, ראש כנף, ראש להק ואלוף אוויר. ב"פקודת הדרגות בחיל האוויר לישראל" מצוין כי ראש להק מקביל לדרגת סגן-אלוף בחיל היבשה. שווימר היה אחד מ-11 קצינים להם ניתנה דרגת "ראש להק" באותה תקופה (אין לבלבל זאת עם התפקיד הנוכחי של ראש להק בחיל האוויר, הנושא דרגות תת-אלוף).
לגבי תפקידיו הרשמיים של שווימר בחיל האוויר: מה-16 בספטמבר עד ה-7 בדצמבר 1948 הוא כיהן כמפקד אגף החזקה והנדסה במטה הראשי, כשהוא פועל בבסיס תל-נוף. לאחר מכן הוא הוגדר כקצין מטה לתפקידים מיוחדים.
תיאור פועלו בספרי ההיסטוריה
פעילותו של שווימר בתקופת מלחמת העצמאות תועדה בפירוט במספר ספרים. החשובים מביניהם כוללים את ספרו של אל"ם בנימין קגן הם המריאו בעלטה (1958), ספרו של אביגדור שחן כנפי הניצחון (1966), ספרו של ליאונרד סלייטר הנאמנים (1971), וחשובים מכל - ספרי ההיסטוריה הרשמית של חיל האוויר במלחמת העצמאות, שנכתבו על-ידי רס"ן אבי כהן: גשר אווירי לעצמאות (1997) ותולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות (2004).
גם על הקמת התעשייה האווירית והתנהלותה תחת שרביטו של שווימר פורסמו לא מעט ספרים, ביניהם: ברק ברקיע של ארנולד שרמן (1973), התעשייה הביטחונית בישראל של יוסף עברון (1980), הימן האיש והתקופה של צבי דרזנין (1980), וכרך תעשיות ביטחוניות באנציקלופדיה לצבא ולביטחון צה"ל בחילו (1982).
בשנת 2008 הופיעה הביוגרפיה השמים הם הגבול – אל שווימר מקים התעשייה האווירית, שכתב ד"ר אנתוני דוד, אלא שזה ספר גרוע ביותר המלא בטעויות מרגיזות (כפי שפירטנו בסקירת הספר ב"ביעף" e107).