האגודה למדעי התעופה והחלל

תולדות האגודה

ד"ר פיאטלי ז"ל - חלוץ תעשיית המטוסים בישראל

פידיה יעקב פיאטלי, יהודי יליד איטליה, סיים ברומא בהצטיינות לימודי הנדסה עד לקבלת התואר דוקטור להנדסה תעשייתית, ולאחר מכן המשיך בלימודי הנדסה אווירונאוטית וקיבל תואר דוקטור שני. הוא עבד במפעלי המטוסים האיטלקיים פיאט וקאפרוני, אולם בשנת 1938 נאלץ לעזוב את משרתו בגלל חוקי "הגנת הגזע" הפשיסטיים. ב-1940 הוא נאסר ונשלח למחנות ריכוז, אך כעבור שנה, עקב התערבותם של ידידים רמי-מעלה, הורשה לחזור לביתו. התלאות שחזה על בשרו בתקופת מלחמת העולם השנייה הגבירו בו את ההכרה היהודית, ועודדו אותו לעלות לארץ ישראל.
מייד לאחר הגיעו לארץ, במארס 1945, החל מתרוצץ מאיש לאיש וממוסד למוסד לעשות נפשות לרעיונו - להקים מפעל לייצור דאונים וכלי-טיס לצורכי הקלוב הארצישראלי לתעופה, שאולי עתיד יהיה להתפתח ברבות הימים למפעל לייצור מטוסים. אולם לכל אשר פנה נתקל תמיד בספקנות, אפילו בחוסר אמון, ובעיקר - בחוסר ממון.
בשנת 1946 נפגש פיאטלי ופעילי הקלוב לתעופה עם אחדים מראשי התעשיינים בארץ, והצליח לשכנע כמה מהם לתמוך כספית בהקמת מפעל לייצור דאונים, שייקרא "מעוף". אולם התקוות לא נתגשמו בקצב הרצוי, ועברו עוד חודשים ארוכים עד שהכסף שהובטח ניתן.

באותה תקופה הפקיד הקלוב לתעופה בידיו של פיאטלי את שיפוץ הדאונים לקראת מחנות הקיץ של הקלוב. מלאכת השיפוץ התבצעה במספנה ובבית המלאכה הגדול של נמל תל-אביב. בעזרתם של ארבעה מחברי הקלוב, שיפץ פיאטלי את שתי הוורונות ושני הקומרים של הקלוב - וזכה באמונו. עם תום השיפוץ קיבל סוף-סוף הקלוב את הרעיון הנועז של פיאטלי, והזמין אצלו בספטמבר 1946 ארבעה גלשוני וורונה חדשים.
בשלב זה נכנסה חברת מעוף לפעולה ממשית. מר בז'רנו, שתמך ברעיון התעופה, העמיד לרשותו של פיאטלי בית מלאכה עם מכונות בבית-החרושת "עסיס" ברמת-גן. נגרי המפעל תמהו, ללא ספק, למראה הד"ר עם קבוצת נעריו, שבאו "לייצר מטוסים" בפינה קטנה של בית-המלאכה.

העובדים של פיאטלי היו חסרי ניסיון וידע מקצועי, אולם הוא סבור היה, שמוטב להכשיר את העובדים מן היסודות הראשונים ביותר, ולא להסתייע בעובדים מנוסים מחו"ל. פיאטלי שימש בעת ובעונה אחת כמהנדס, מדריך, מורה, מבקר, מארגן ומנהל.
לאחר שנשלמה בנייתן של הוורונות, לא הוזמנו במשך זמן מה עבודות נוספות בחברת מעוף. אחרי ויכוחים נוספים, הסכים הקלוב להזמין גלשון, פשוט וחדיש יותר, פרי תכנונו של ד"ר פיאטלי, שיחליף את הוורונות הנושנות. נגריית עסיס הייתה תפוסה אז בעבודות פנימיות של בית-החרושת, ופיאטלי נאלץ לעבור לפינה קטנה ששכר בנגרייה במרכז וולובלסקי בתל-אביב. בלילות היה משרטט תוכניות, ובימים תר אחרי חומרים להמשכת העבודה. כאשר התחילה הרכבת החלקים העיקריים, היה הכרח להוציא את ה"תינוק" - כך נקרא הגלשון על-ידי פיאטלי, בשל מידותיו הקטנות - אל מחוץ לבית-המלאכה, מתחת למדרגות הבית, ושם הושלם בשנת 1947.

ד"ר פיאטלי (משמאל) ליד הדאון תינוק,

שבתוכו עומד הטייס אורי בראייר

תינוק היה נאה בצורתו, אך נתגלו בתכנונו כמה פגמים טכניים, דבר בלתי נמנע בקצב המזורז שבו תוכנן. פיאטלי שאף כנראה להוכיח, שחברת מעוף מסוגלת לבצע הזמנה בזמן קצר, ולכן לא יכול היה התיכון להיות יסודי ומושלם.
וכך כתב עליו פיאטלי עצמו, במאמר שהופיע בחוברת "התעופה בשעה זו" באביב 1948: "דאון זה, שתוכנן ונבנה על-ידי כותב המאמר, הוא הקטן ביותר בעולם, והוא בוצע לשם בדיקת שיטת קונסטרוקציה של כנפיים וגוף אשר באמצעים פשוטים ומחיר נמוך תיתן צורה אווירודינמית טובה. התינוק נועד לשמש גם כניסיון בקנה מידה קטן לאב-טיפוס פ.ה.-33, המכוון כדאון מעבר בשביל קלוב התעופה".
בתחילת 1948 הוכח ערכה של חברת מעוף. נדרשו אז מדחפים עבור מטוסי האוסטר שנרכשו מן הבריטים ודרשו שיפוץ יסודי, וכמעט בן-לילה הפכה מעוף לבית-חרושת למדחפים. באותה עת דובר על "בניין בית-חרושת לכלי-טיס בשדה התעופה בת"א ורכישת מכונות מתאימות לביח"ר זה".

בינואר 1948 נחתם חוזה בין המועצה הכללית לתעופה העברית לבין חברת מעוף, ל"בניית אווירון בארץ ישראל". המטוס הדו-כנפי והדו-מושבי, שסומן BP.12, תוכנן על-ידי פיאטלי עוד בהיותו באיטליה, בתקופת הבטלה מאונס שנכפתה עליו לאחר סילוקו מעבודתו. העבודה החלה בצריף באזור הקריה דהיום בתל-אביב, כאשר עוזרים לפיאטלי המהנדס אלכסנדר קפלן ושלושה עובדים. מלאכת הבנייה נמשכה עד חודש אוגוסט אותה שנה והוכנו חלקי מבנה רבים, אבל המטוס לא הושלם בסופו של דבר (פרסום ראשון על מבצע חלוצי זה הבאנו בחוברת "ביעף" מס' 3). לאחר הקמת המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות צורפה חברת מעוף כיחידה נספחת לחיל האוויר ונבלעה בו. ד"ר פיאטלי נקרא לעמוד בראש מחלקת ההנדסה של החיל, ושירת בה במשך כשלוש שנים.
בראשית 1952 עזב ד"ר פיאטלי את חיל האוויר ועבר לעבוד באגף למחקר ותיכון במשרד הביטחון. כאן ניתן לד"ר פיאטלי לראות במימוש חלומותיו, כאשר מצא שותפים לרעיונותיו, על אך העובדה שלא היו בידי האגף האמצעים הדרושים.

במשך כל אותה תקופה רבת-מעש לא חדל פיאטלי להקדיש זמן ומאמץ להחדרת רעיון התעופה אל תודעת הציבור הרחב בארץ, ובפרט אל לב הנוער. תמיד היה נכון לכתוב מאמר או להרצות בענייני תעופה, תהא הבמה אשר תהיה. הוא היה מחזר על פני בתי-הספר התיכוניים בתל-אביב כשהוא מצויד בנקבת עשן קטנה להדגמה, ומרצה בפני התלמידים. אחת לשבוע היה מרצה על עקרונות מבנה המטוס ואווירודינמיקה בפני תלמידי המגמה למכונאות מטוסים בבית-הספר ע"ש מקס פיין. פעמיים בשבוע הרצה בפני תלמידי הטכניון בחיפה (עוד בטרם הוקמה בו המחלקה לאווירונאוטיקה). לאחר שהוציא לעצמו בשנת 1951 רשיון טיסה, נהנה מאוד פיאטלי להטיס עמו מכרים וידידם, כדי לקרבם אל עניין התעופה.
בשנת 1957 עבר לבדק מטוסים, ומונה לעמוד בראש מחלקת ההנדסה שלה. אבל כדורי הרוצח קטעו את מסכת חייו ב-26 באוגוסט אותה שנה, והוא בן 50 בלבד.
לזכרו של ד"ר פידיה יעקב פיאטלי הוצא בשנת 1960 הספר "ברום שחקים", בעריכתם של ד"ר דוד אביר וסא"ל גרשון ריבלין, שכולל אוסף מאמרים על התפתחות התעופה בארץ ישראל עד אותו שלב ועל בעיות תעופה בכלל, וכן סקירה על פרשת חייו ופועלו של פיאטלי.