האגודה למדעי התעופה והחלל

תולדות האגודה

ד"ר אריה הלל ז"ל - ממעצבי המערך הטכני בחיל האוויר

ד"ר אריה הלל, שהלך לעולמו ב-27 בדצמבר 1999, הקדיש את כל חייו המקצועיים לפיתוח התעופה הצבאית והתעשייה הביטחונית במדינת ישראל.
התעניינותו בתעופה החלה עוד בהיותו נער צעיר, ובמקביל ללימודיו התיכוניים בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב השתתף בפעילויות הקלוב הארצישראלי לתעופה. עם תום מלחמת העולם השנייה יצא לבריטניה ללמוד הנדסת תעופה והנדסת מכונות באוניברסיטת לונדון (ברדפורד). בסיום לימודיו חזר לארץ בשנת 1949 וגויס לחיל האוויר כקצין בדרגת סגן. הוא הצטרף למחלקת ההנדסה של החיל ועבד בה כמהנדס מתכנן עד שנת 1954.

באותם ימי בראשית של התעופה הצבאית במדינת ישראל, היה חשוב מאוד לפעול לקירוב הציבור לנושאי התעופה ולהגברת הידע בקרב העוסקים בתחום זה. המהנדס הצעיר אריה הלל נרתם גם לזאת, ופרסם סדרת כתבות מעמיקות בביטאוני חיל האוויר. וכשהחליטו בשנת 1951 להקים בישראל אגודה למדעי התעופה, היה אריה הלל - כמובן - בין המייסדים.

כל ימיו שאף אריה להמשיך ללמוד ולהתקדם, כדי שיוכל לשרת טוב יותר את המערך הטכני בחיל האוויר. בשנת 1954 הוא יצא שוב לבריטניה, והשלים את לימודיו ההנדסיים לתואר שני בקולג' האווירונאוטי בקרנפילד. עם שובו לארץ בשנת 1956, שירת כמהנדס בכיר בענף לתיכון אווירונאוטי במחלקת ציוד (מצ"ד 4). בשנת 1958 הועלה לדרגת סגן-אלוף ומונה לראש ענף מצ"ד 4. הוא מילא תפקיד זה עד ראשית יולי 1962, עת קודם לתפקיד ראש מחלקת ציוד בחיל האוויר (רמצ"ד) בדרגת אלוף-משנה. בתפקיד זה, של המהנדס הראשי בחיל האוויר, כיהן עד ראשית פברואר 1967 - חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

בתקופת שירותו כראש מצ"ד פיקח אריה הלל מקרוב על קליטת מטוסי המיראז' המתקדמים שנרכשו מצרפת, על פיתוח טילי האוויר-אוויר הראשונים, על הקמת הבסיס החדש בחצרים, ועל ביצוע התקנות שונות במטוסים ופיתוחים בתחומים מגוונים. תחת שרביטו של אריה התכונן המערך הטכני בחיל האוויר כראוי לאתגרים של מלחמת ששת הימים, ותחת הפיקוד של מחליפו עמד בכל משימותיו מעל ומעבר למצופה.

גם באותן שנים עמוסות ומלאות פעילות לא הזניח אריה את שאיפתו להאדיר ידע, ובשעות המעטות שהצליח להתפנות מהעניינים הדחופים בחיל עסק בחיבור עבודת המחקר שלו לתואר שלישי. הוא סיים בהצלחה את עבודת הדוקטורט שלו בתחום המבנים של כלי-טיס, בנושא "ריכוז מאמצים סביב פתחים עקומים בפלטות מישוריות", וביולי 1964 הוענק לו התואר דוקטור להנדסה אווירונאוטית מטעם הטכניון.

בתום קדנציה בת ארבע שנים וחצי כראש מצ"ד עזב אריה את חיל האוויר, אך לא פרש ממערכת הביטחון. הוא הועמד בראש גוף חדש שהוקם בעקבות השינויים הארגוניים במשרד הביטחון - מינהל ההרכשה והייצור. בתפקידו החדש יכול היה אריה לקדם את אחד הנושאים שהיו קרובים ביותר ללבו: התפתחות התעשייה בישראל והרחבת הייצור המקומי של רכיבים ומערכות לצה"ל. בהרצאה שנשא בכינוס לנושאי איכות בינואר 1968, אמר אל"מ הלל: אני סבור, שאם לא תהיה לנו תשתית תעשייתית רצינית, אין לקרוא לישראל 'מדינה תעשייתית'..." הוא הדגיש, כי כוונתו ל"הרבה-הרבה מפעלים קטנים בעלי ידע רציני, היודעים מה פירוש איכות..." כדי לקדם זאת, הוא פעל רבות לרכישת ידע ממפעלים בחו"ל והעברתו למפעלים ישראליים.

יש לזכור, שבאותה תקופה החלו להתעורר קשיים ברכש מערכות נשק וחלפים מצרפת, בעקבות האמברגו שהטיל הנשיא דה-גול ערב מלחמת ששת הימים. אריה הלל האמין בכל מאודו בצורך להגביר את הייצור העצמי, ובעיתונות מאותה תקופה אנו מוצאים שוב ושוב התבטאויות שלו בזכות הזרמת כספים מתקציב הביטחון לתעשייה המקומית. באחת מהרצאותיו הפומביות אמר אז (כפי שצוטט בעיתון "הארץ"): "תקציב הביטחון עשוי לשמש מנוף רב ערך לשיפור הרמה הטכנולוגית בארץ. הפניית הזמנות לתעשייה המקומית עתידה לעודד גם את הייצוא..." ואכן, חזונו של אריה הלל התגשם במלואו.
כשסיים את תפקידו כראש מנה"ר במשרד הביטחון, בשנת 1969, פנה אריה לתעשייה, שם ביקש להגשים את רעיונותיו על הצורך בקידום מפעלים קטנים ובינוניים. הוא התמנה למנכ"ל התעשייה האלקטרו-אופטית לישראל ברחובות - מפעל בבעלות משותפת של ממשלת ישראל וחברה הולנדית, שהפך מאוחר יותר לחברה הפרטית אל-אופ. בעת שנכנס לתפקידו הועסקו במפעל כ-200 עובדים בלבד, והיקף המכירות הסתכם ב-8 מיליון ל"י (במטבע של אותם ימים). כאשר פרש מאל-אופ כעבור עשר שנים, הוא העביר לממשיכי דרכו מפעל הרבה יותר גדול ומפותח, עם כ-500 עובדים והיקף מכירות של כ-400 מיליון ל"י (בערכים דאז). כשסיכם את תקופת ניהולו אמר: "אני רואה את ההישג המרכזי בהסבתו של המפעל מבית יוצר של קומפוננטות אופטיות ומכניות ומכשירים אופטו-מכניים, למפעל מרכזי לתכנון וייצור של מערכות אלקטרו-אופטיות המשלבות את האופטיקה, המכניקה והאלקטרוניקה". בין המוצרים החדשים בקדמת הטכנולוגיה שפותחו ויוצרו במפעל בתקופתו נכללו: מערכות תצוגה עילית למטוסי הכפיר והסקייהוק, מצלמות ירי למטוסים, משקפות ראיית לילה, ומערכות לייזר לשימושים צבאיים ואזרחיים.

מראשית שנות ה-80' עסק ד"ר אריה הלל בעיקר בייעוץ לחברות אמריקניות בתחומי התעופה וטכנולוגיות מתקדמות.

בשנים האחרונות לחייו נרתם אריה בכל מרצו למשימה שנראתה לו חשובה ביותר - תיעוד תולדות המערך הטכנולוגי בחיל האוויר בחצי היובל הראשון לקיומו. כדי להעלות על הכתב את הסיפור המופלא של בניית התשתית הטכנית בחיל האוויר מאז מלחמת העצמאות ועד מלחמת יום הכיפורים, הקדיש אריה ימים ולילות לאיסוף מסמכים מקוריים מכל מקור אפשרי, לאיתור האנשים שעשו במלאכה ולכתיבת הסיפורים מפיהם. ברוב צניעותו, לא ביקש אריה לפאר ולהלל את חלקו שלו בהיסטוריה, אלא התמקד בעשייה עצמה. אריה המשיך להיות מעורב בתהליך עריכתו והפקתו של הספר - עליו הופקד יהודה בורוביק - גם בתקופת מחלתו הקשה. הוא עוד זכה לראות את המוצר המוגמר זמן קצר לפני פטירתו.

לזכרו, הקימו אלמנתו וילדיו קרן מלגות, שמעניקה אחת לשנה מענקי לימוד לשני סטודנטים מצטיינים בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון.